נשמח לפרסם באתר הודעות תגובות (טוקבק) ליום העיון -
ניתן לכתוב הודעות ותגובות, בעצמך ישירות, כאן בהמשך.
יש ללחוץ על הקישור "הודעה חדשה" (המופיע מתחת לקטע הזה), יפתחו מספר שדות למילוי פרטיך, יש למלא את הפרטים בשדות ואת הטקסט עצמו ניתן לכתוב ישירות לתוך שדה 'הודעה' או להעתיק מתוך מסמך Word לחלון 'הודעה'. לסיום יש ללחוץ על כפתור 'שליחה'.
כמו כן ניתן להגיב ספציפית לכל הודעה שכבר מופיעה, ע"י לחיצה על קישור 'תגובה' המופיע בסיום כל הודעה.
At our study day – the lecturer wanted to give a demonstration of how he works and asked for volunteers to be his “group.” I hadn’t intended to volunteer. Why not sit it out for a change? But Mishael and Eric – both good friends of mine – volunteered – so I joined them on the stage, together with 4 other women. He did two sessions of group work and in between discussions with the audience about what he’d done- when he expected us to remain on the stage. So I spent most of the day on the stage. I hadn’t planned on that. How do I get myself into these situations? Elliot – the lecturer – was fascinated with the two men who had volunteered. He had some unfinished business with Eric from the Ein Gedi Conference last March. He mostly ignored the women in the group (something somebody from the audience mentioned during the discussion.) I felt that my comments were being dropped. But I did appreciate the way he differentiated feelings from thoughts and insisted on emotional responses – in order to systematize emotional relationships. I thought of Nimer – who is always working in intellectual mode and thought I wished he could have been there. The areful differentiation Eiot made between states of mindand feelings would have been good fr Nimer.
In the break one lady left the group and Nimer – of all people – showed up. So when we went for our second session and Elliot asked for a new volunteer – and Mishael whispered to me that we should have an Arab on the stage – I was happy when they drafted Nimer. But Nimer got to the stage and said he didn’t want the role of “pet Arab” and Varda – one of the other women – said “Maybe he’s been drafted as an extra man. Maybe he doesn’t have to wrap himself in a flag. He can wrap himself in a…” “Penis.” I finished. Nimer managed to spend the session under the radar. But I said that another man would make it that much more difficult to get Elliot’s attention. So he turned a huge flood-light on me. “What do you want?” Under circumstances like that my mind went blank. If he had taken up one of my comments in the flow of things – I would have worked – but such a stark challenge – I couldn’t handle. I squirmed and said I’m uncomfortable with taking up his time and suddenly had an association to Tom Hamrogue I thought of my work in our group around my father's death and said “It might be dangerous to try to contain my loss of a father.” (Elliot said later – in the discussion – that he felt fright that he would become another Dead Analyst.)
Just then Eric heaved a sigh “We’ve lost the audience.” (I think there was a problem with my mike and they hadn’t heard what I’d been saying.) But at the time my thought was that nobody wants to relate to their mourning for Tom except for me. I later said I’m sorry – accentuated that this isn’t an apology but simply an expression of sorrow – that I’m the only one in the room mourning for Tom. I can’t remember where the discussion went after that – but somewhere – about two minutes before the session ended – my associations started to race to Pop and Tom and Rabin and all the dead fathers around. It was quite an epiphany. During the discussion Eric basically apologized. He said he had been ignoring the fact that HIS group analyst during his course had also died – not Rabin but Robin – and that neither Robin nor Tom had been officially mourned by our Institute.
I may not have had the easiest time in the group - but the rush of insights in the last two minutes was amazing for me.
I have been referring to Eliot's formulations since then - a good tool to add to m repertoire. I especially like the idea of developing a social ego.
Quite aside from the proffessional aspect of the study days with Eliot - I did get the feeling that he's warm, compassionate and humble. Nice guy!
שלום לכולם,
התיעוד חשוב בעיני, בעיקר כדי להטמיע את המושגים שדר' זיסל עמל עליהם עבורינו ואיתנו.
המקום החוסם של נוכחות יתר של האגו בקבוצה (כולל המנחה) מקשה על ישירות של הביטוי הרגשי. הבנתי שלמנחה יש תפקיד חשוב באשר להתנעת הרגשות והמחשבות , והפיכתן לדיאלוגיות בין חברי הקבוצה. הגישור והפניה הישירה אל המשתתפים, הקצביות בשיח עזרו לי באיתור הרגשות, וברצון לשתף בהם. לדוגמה, המחשבה על כך שלא היו לי בחיים האישיים סבא וסבתא הביאה אותי למחשבות על הקמת המכון, והיחס החם של דר' זיסל העלה אצלי את השאלה האם בהעדר סבים וסבתות אנחנו "מיבאים מאמריקה" סבא יהודי, מקצועי לעילא ולעילא, שיטפח המשכיות במכון. נדמה לי שגם הפעם נגלה שעיקר המלאכה מוטלת עלינו. ושוב ניתן לחזור לחשיבות המושגים של דר' זיצל, כגון "קולות מזינים", התופסים בתוך כל אחד מאיתנו את מקומם של "אינטרויקטים שליליים" המפונים הצידה. מושג נוסף שעניין אותי היה "אנליזה של התנגדות", כאשר הדגש הוא על העצמה של חברי הקבוצה להכיר בחיוניותם כשותפים מלאים לתהליכי גדילה של האחרים מתוך מעורבות פעילה. להבנתי, העבודה של דר' זיסל עם קבוצות ההדגמה איפשרה לראות את עמדתו לגבי תפקיד המשתתפים והמנחה, מתוך מעורבות, החזקה ועמדת ניהול.
כמובן שחוויתי גם המשכיות מהכנס בעין גדי, שם פגשתי את דר' זיסל בקבוצה הגדולה, הדינמית והסוערת. חשבתי שהנה הוא מדגים עבודה בקבוצה טיפולית קטנה ובקבוצת הדרכה קטנה ואינטימית, ועדיין זה מאד בזיקה להחלטתו המעניינת לקחת חלק ולהיות נוכח איתנו בקבוצה הגדולה ביום שישי במכון.
על החדשנות אני מודה, לעינב ולוועד המנהל, ולנוכחים בהשתלמות ובקבוצה הגדולה. ומאד אני מודה לחברי אריק, שלא מניח לי ומעודד אותי לכתוב בפרהסיה.
מישאל
רציתי להוסיף ולהצטרף לדברי הסיכום של חווית ההשתתפות ביום העיון וביום המכון עם אליוט זייצל.
יום העיון ויום המכון הועברו בדרך של הרצאות קצרות שלו, ואז קבוצת הדגמה חיה של שעה ורבע
עם משתתפים מהקהל, שאחריה הוקדש זמן לדיון. הדרך הזו כשלעצמה הייתה מרתקת
ודרשה יכולות גבוהות של נוכחות ושקיפות רגשית מצד אליוט זייצל ועל כך הערכתי הרבה.
אני רוצה להוסיף לדברי חברי כאן שהחוויה העיקרית הבלתי אמצעית שהרגשתי כמשתתפת
בקבוצות ההדגמה שלו בשני הימים הייתה של 'תנועה רגשית' חזקה שנוצרה אצלי כמשתתפת
ובין חברי הקבוצה, בתהליך שהוא הנחה.
מה שאני קוראת לו 'תנועה רגשית' הזכיר לי את העבודה של הטיפול הקבוצתי האקספרסיבי
ובעיקר את העבודה הפסיכודרמטית שמניעה את המשתתפים מכסא לכסא כדי להיפגש עם חלקי עצמי שונים
אלא שבסגנון שפגשנו כאן לא מתרחשת כמובן שום תזוזה מהכסא ברוח הטיפול הקבוצתי המילולי.
על פני השטח לתחושתי כמשתתפת מה שהשפיע על היווצרות התנועה הזו היו התערבויות שאלה של המטפל.
שאלות פשוטות וישירות שמנסות למקד ולהפריד בין מה אני מרגישה כרגע? לעומת, מה אני מרגישה כרגע אל מי
שאני מדברת אליו עכשיו? תוך הקפדה על הפרדה בין רגשות ומצבי תודעה. וכן שאלות ישירות של המנחה
למשתתף מסוים שהוא בוחר במפתיע (בהסתמך לאניות דעתי, על היכרות מוקדמת ,הבנה
סוציומטרית, והעברה נגדית שלו), בסגנון: מה אתה חושב ש הוא/היא מרגישים כרגע?
מצאתי בעבודתו דמיון לשימוש בחברי קבוצת הפסיכודרמה כ"מסייעי אגו" במטרה לסייע למשתתף שעובד
וגם לחבר את עצמם לתהליך. (אליוט אף הזכיר את ביקוריו בראשית דרכו במכון של מורינו בניו יורק, בהערכה רבה).
מצאתי את עצמי השבוע מושפעת מרוח הדברים ומשתמשת ברגעים מסויימים עם המטופלים בקליניקה בקבוצות וגם בטיפול הפרטני,
ואפילו עם הסטודנטים והמשכתי לראות את האפקט החיובי של הכלים הלכאורה פשוטים הללו.
הרגשתי שבהשתתפותי בשתי קבוצות ההדגמה, גם בטיפולית וגם בקבוצת ההדרכה קיבלתי הרבה
ויחד עם זה היה מעניין אותי להמשיך להעמיק ולנתח את העבודה עם ההתנגדות קצת יותר מפרספקטיבת הצופה,
ובכך תורמים לי הדברים של חברי המכון האחרים שצפו במתרחש מבחוץ.
כמובן שאפשר להתווכח ולהתדיין במה חסר בצורת העבודה הזו שנקראת "אנליזה קבוצתית מודרנית"
למול דרכה של הגישה האנליטית הפוקסיאנית, להרגשתי היה לעבודתו אפקט משמעותי על השיח
בין החברים ביום המכון האחרון (שאני מקווה שיהדהד עוד זמן רב).
אם אינני טועה, אליוט זייסל עשה לפחות חמש טעויות,
אליוט גם אמר, נדמה לי, שאם עובר יום שהוא לא עושה בו חמש טעויות הוא מודאג. (-:
אבל, מעל לכל, המפגש עם אדם שמוכן להיות נוכח בנדיבות, להיות נגיש רגשית בעצמו
(גם כשלפעמים זה היה מטלטל), מוכן לטעות ולשתף ברגשות מורכבים,
ולהיות נראה בתהליך בלתי צפוי מבחינתו בתוך פורום כל כך גדול
וכל זה בשביל ללמד אותנו ולתת לנו משהו ממסע ארוך שלו בשעות ספורות של הרצאה והדגמה,
היה מעורר השראה!!!
ביום העיון האחרון של המכון הישראלי לאנליזה
הקבוצתית, התארח אצלנו מטפל קבוצתי מארצות הברית אליוט זיסל. זה היה מרשים
ביותר לראות יהודי אמריקאי חם - עד לוהט - בקשר שלו אלינו הישראלים, ובמקצועיות
הפנומנאלית שלו לטפל בהתנגדויות בקבוצה.
אליוט לימד אותנו איך לא לחשוש לעמת מטופלים עם האמת שלהם, כלומר עם ההגנות
שחוסמות אותם מלהגיע לכעס ולזעם שלהם מחד, ולכאב שלהם מאידך, ולקשר הבלתי נמנע
בין השניים.
אליוט משתמש בתגובותיו ורגשותיו (אפשר לומר בהעברה הנגדית שלו, או שמא בשקיפות
רגשית שלו) ככלי רב עצמה אל מול משתתפי הקבוצה.
אליוט לא חושש לומר למשתתף בקבוצה, לאחר שזה התלונן שאליוט תוקף אותו (הוא
הדגים את זה): "כן, אתה צודק, אני תוקף אותך.. אני תוקף אותך כי אתה תוקף אותי
באופן סמוי והגנתי.. אני מראה לך מה אני מרגיש כשאתה תוקף אותי בזה שאתה מכתיב
איך נדבר".
במילים אחרות. אליוט הראה לנו שיש מקום להציף מנגנוני הגנה של "היפוך תגובה",
של "פסיביות אגרסיביות", של "השתלטות סמויה על השיח הקבוצתי בדרכי נועם" - וכל
זאת באמפטיה מלאה עם המטופלים בקבוצה. אליוט מציב את עצמו אל מול המטופל עם מלא
רגשותיו - דבר שיוצר, למרות הלחץ על המטופל - תחושה של אוטנטיות, ושל החזקה.
אליוט לא חושש לומר למטופלת :"את באה לקבוצה לעבוד... לא רק לקבל חום ותמיכה
ממני". הוא מראה לנו איך אנחנו יכולים ליפול למלכודת אמפטית כוזבת, ובכך לפספס
את האמת שבדברים.
בהזדמנות זאת, ולאור ההצלחה של יום העיון עם אליוט זיסל, אני ממליץ לכל מי
שרק יכול, לבוא ולהשתתף בשני ימי העיון האחרים של "המכון הישראלי לאנליזה
קבוצתית" עם פרחאד דלאל ועם סטפן פרוש - שניהם מומחים בעלי שם עולמי בתחומם.
פרטים באתר של המכון: http://www.iiga.org.il/
לוועד המנהל ולכל העושים במלאכה
אני רוצה להצטרף לתודות על היוזמה להזמין את אליוט למכון
חזרתי הביתה גדושה, עם הרבה למידה וגם עם קורטוב של ביקורת..
חוויתי את המפגש אתמול אחר מתמיד, והלוואי והוא יהווה אות הפתיחה למפגשים נוספים כאלה
הקבוצה חשפה פאן אחר, שונה מתמיד: אומץ לב, אמון, נדיבות, קירבה ועוד
על כך תודה רבה לכם מקרב לב
רוצה להודות גם למישאל ולאור-לי. היה משמח לראות פנים חדשות וצעירות במכון מצטרפות למלאכה
שתהיה לכם שבת טובה
רות לביא
At your request I am writing some of my impressions of Eliot Zeisel's Thursday and Friday workshops.
I got a great deal personally out of each one. This was due to a number of things, including: Elliot's particular way of working, his personality, my frame of mind and a rather strong positive reaction to him as an American who is in many ways very similar and familiar to me. However, because I was a participant in each of the demonstration groups, I am not in a good position to objectively evaluate his overall approach. I can just talk about what I personally experienced.
At the beginning of the Thursday group, I found myself thinking all kinds of critical thoughts regarding Elliot and his way of working. At a certain point I became aware that the root of my negativity was a certain envy (we were two men about the same age, from the same background, we thought the same way. He had his own "Machon", had made a good professional and personal life in New York, etc.). I saw that my envy was getting in the way of just taking the good things Elliot had to give. Because he seemed to convey integrity, I decided I could trust him enough to speak these thoughts out loud and I might learn something more about myself. So I did, and I felt that he then worked with me in a forceful and directive but respectful way. I did feel he helped me, in general and also indirectly with some feelings about my place in the "Machon" and in Israel.
On Friday when he asked for volunteers for a supervision group, I hesitated because I had already worked on Thursday. I didn't want to take any one else's place. But when few people came forward, I decided to take advantage of the opportunity and volunteered yet again. The focus this time was on Aliza and a problem patient in her group. Elliot quickly selected people in the demonstration group to represent different people in Aliza's group. He did so with a certain sense of humor (which I think is a very important quality for a group therapist!). I loosened up and enjoyed acting the role he gave me. Later, he surprised me by focusing on me, and particularly my issues with aggression. It was quite difficult for me to speak about this, but I tried, realizing that aggression was the very issue that Aliza was struggling with in her group. Elliot's attitude - forceful, focused and respectful - helped me overcome my difficulties talking about out loud about such personal matters. I definitely gained from this. The only thing I was unhappy about was that I had to remind him that this was not a therapy group but Aliza's supervision group. Towards the end, I wound up referring back to her and her case. I think this was his job, not mine. Perhaps his countertransference issues with me (he spoke about his envy of me, a New Yorker who had decided to make his life in Israel) blocked him from finishing his supervisory task. (Or perhaps I am being overly obsessive here. I'm not sure.)
Elliot and I clearly had strong transference and countertransference reactions to each other. Working with these was very helpful to me. I'm not sure how the others felt about the rather intense reactions between me and Elliot. But, on the whole I liked his work very much. I think it was wonderful that the Vaad Ha Menahel brought him for this two day workshop. He was a good example of the relationship style, demonstrating the uses of "disclosure" and conductor directiveness, while not losing the psychoanalytic contemplative stance. I found myself in the following days being more active and insisting that patients talk about their feelings in the moment.
I hope these personal reactions to Elliot Zeisal's workshops and the Large Group are helpful to members.
Hi Suzi,
I too, am happy that I succeded in attending the conference. It took determination and I am glad I did. Elliot has been encouraging me for some time to see how he works and this finally was the right opportunity.
You may quote me here: Once again, I was reminded of the power of group. Dr. Zeisel did a masterful job of guiding the group into emotional and relevant territory. He continually sought to expose the emotions behind the words. It was a meaningful experience, filled with learning and wonder.
שלום לכולם
עברו כמה ימים מיום העיון ויום המכון, ואני מוצאת עצמי שואלת פציינטים וחברי קבוצות שאני מנחה "מה אתם מרגישים?" יותר ברור ויותר ישיר מבעבר. זאת שאלה לכאורה טריביאלית, אבל עם כל כך הרבה עוצמה וכוח. למדתי מאליוט שאם שואלים שאלות פתוחות עם כוונה מורכבת, קשובה, ומתענינת - יש מגע, קשר והתרגשות. בקבוצת ההדרכה הרגשתי שזה עובד, שיש רגע שנוצר המגע שמאפשר הבנה. הרגשתי שהעבודה שלו עם רגשות השפיעה גם על חווית הסימולציה וגם על הדרך שדיברנו אחד לשני ביום המכון. תענוג!!! עם זאת, לצד ההתפעלות, ראיתי גם את הדומיננטיות האדירה של אליוט, את חוסר הסבלנות שלו ואת העדר הראיה הקבוצתית המספקת. הרגשתי כמי שנמצאת בסימולציה שעובדים בה עבודה אישית בעזרת הקבוצה, ולא אנליזה של הקבוצה כשלם. לי זה היה חסר, ונראה שזה מייצר זווית ראיה חסרה.
בסה"כ היה לי מעניין, מלמד ומשמח
בברכה
תמי אלעד
הרהורי תגובה מהשתתפותי בקבוצת ההדגמה:
הגעתי ליום המכון בתחושת פיספוס והחמצה בשל היעדרותי מהכנס שקדם לו. תהיתי באם אוכל להתחבר לחברים ולחוויה. הייתי מאד סקרנית לשונות שאליוט מייצג עם גישתו האמריקאית שאחרת ממה שהכרתי עד כה. ראיתי איך חברים מהמכון מתקרבים, מדברים איתו ו.. קינאתי. כשהתבקשנו להתנדב לקבוצה הבנתי שזו הזדמנות עבורי ללמוד מחוויה ישירה ונכנסתי למעגל ברצון וחשש כאחד. מה יצא ממני? מה יראו לי? מה אני אראה מעצמי...
הדגם של קבוצת עבודה ו/או הדרכה שאני מכירה מההכשרה שלנו לא הכין אותי לאפשרות שפגשתי. "ניו יורק".
אכן, נחשפתי לגישה מאד שונה מהמוכר. אבל הפלא ופלא, מצאתי עצמי מרותקת לקורה ביננו. למנחה כריזמטי שסחף אותי בהתלהבות מהפתיחות והעוצמה שלו. יכולתי להתחבר לחברה קולגה ולקשיים שלה. ראיתי איך בהדרכה אמיצה ורגישה התחברו התכנים והרגשות של משתתפת אנונימית מבחינתי, לתהליך מקביל של חברתי שמנחה אותה. חשבתי על משתתפת "תקועה" בקבוצתי שמהווה עבורי אתגר ויכולתי "לגרד" את המקומות בתוכי שמתחברים לקשיים שלה. ראיתי כמה מקדם החיבור לזיהוי הרגשות בקבוצה בזמן אמיתי. היום, בקבוצה שאני מנחה היתה לה פריצת דרך בתובנה... אין לי ספק שקבוצת ההדרכה עם אליוט הנגישה לי אפשרויות שלא זיהיתי קודם.
התפעלתי במיוחד מהחופש שיכול לקחת מנחה לעבוד עם משתתף שיש איתו קשר אישי ואחר משאר המשתתפים על התכנים העמוקים והמביכים שלו בחומרים משותפים ביניהם. הרגשתי מאד מתקרבת לחבר שקודם לחוויה זו לא הרשיתי לעצמי לבטא זאת מולו ולאחר ההתנסות המרגשת, ניגשתי אליו ושיתפתי אותו.
למרות שלא יצא לי לעבוד על הדילמות עליהן חשבתי כשנכנסתי למעגל, הרווחתי בגדול.
הייתי שמחה להשתתף שוב בהדגמה כזו. רעיון - אולי נבקש מאליוט להציע (בתשלום כמובן) הדגמת הנחייה למעוניינים בביקורים עתידיים שלו.
תודה לוועד שלנו ולכל המעורבים בארגון היום המעשיר.
ברצוני לשתף אתכם בחוויות ומחשבות שלי בהמשך ליום העיון ויום המכון עם דר' אליוט זיסל.
השתתפתי בעין גדי בקבוצתו של אליוט יחד עם כמה חברי מכון. במהלך המפגש הראשון ואחריו הסתכלנו אחד על השני ושאלנו מה זה? כיצד הוא מנחה? מה זה אין קבוצה? התבלבל, עושה טיפול אינדיבידואלי בקבוצה?!..... כל חששותנו ומרבית התהיות השתנו במהלך הסדנא, וכולנו יצאנו עם אהבה כלפי האיש הזה, עם הערכה לעבודה שהוא עשה למרות שהיא שונה מאוד מהשיטה שבה אנו עובדים והפלא ופלא עם הרגשה שנוצרה קבוצה די מלוכדת ותחושה של עבודה ואינטימיות מסוימת.
למרות חוויות אלה, פחדתי כאשר הזמנו אותו למכון, פחדתי מאיך יתקבל ע"י הקהילה המקצועית, פחדתי האם יצליח בזמן קצוב של יום עיון אחד להעביר את תורתו ולהסביר את עבודתו. האם חברי למקצוע סובלנים דיים על מנת לראות, ללמוד ולקבל שיטה שונה מהשיטה המוכרת להם?
לא קל לנו בוועד המנהל להזמין מרצים ומנחים ותמיד אנו מסתכנים – האם נצליח? האם אנו נענה לציפיות חברי המכון ואורחינו? האם המפגש יהיה מעניין ופרודוקטיבי? האם נלמד והמפגש יניב פירות?
כך עם הרגשות מעורבות ועם חרדה רבה הגעתי לפתיחת יום העיון.
מילות הפתיחה של מרים (תסתכלו באתר) התחילו להרגיע אותי וחבל שלא חשבנו לתת קצת זמן לחשיבה ולדיון בסוף היום בחיבור בין הרעיון הכללי שלנו ביחס ל"נושא ההשתלמות השנתית – שייכות: בין כורח לבחירה לבין הסדנא של אליוט".
נתקן בהמשך. ואז התחיל אליוט להרצאות ולהדגים.(עקרי הרצאותיו תראו באתר)
ראשית כל אני רוצה להתייחס לאומץ ולפתיחות שלו להביא את עצמו, לחשוף את עצמו ואת עבודתו בפני קהל מנוסה ומקצועי. אינני מכירה הרבה אנשי מקצוע שהיו מוכנים לעלות על שולחן הניתוחים, לאפשר לכל העולם הרחב לטייל בתעלות הפנימיות ולסרוק את כל האברים הפנימיים שלהם. כך, הרגשתי ביומים אלה: שהוא, אליוט, מאפשר לי להסתכל בתוך המוח, הלב והקישקה שלו לטוב ולרע. על כך יש לי תודה ענקית. דרכו של אליוט לשתף אותנו בתהליכים הפנימיים שהוא עובר אפשרה לי ללמוד.
ומה למדתי?
גם אני כמו תמי, מוצאת את עצמי חושבת, שואלת, מדגישה יותר את "מה אני מרגישה, מה הוא מרגיש, מה אני מרגישה כלפיו", מה אני חושבת שהוא מרגיש כרגע" לפני כל פעולה. ההתעקשות על נקודות אלה עם המטופלים, במיוחד בטיפול הקבוצתי, מניב פירות.
ההבדל בין feelings לבין state of mind , אני מוצאת כמאוד יעייל בטיפול בכלל ובטיפול קבוצתי בפרט. הרבה פעמים בטיפול הקבוצתי כמו בחיים, אנו קופצים ל – doing, ל – acting , אותם אנו מנתחים ולעיתים אנו "שוכחים" או איננו מתעכבים מספיק על משור הבסיסי שהוא ה- feeling . האנליזה המודרנית האמריקאית כפי שהובאה ע"י אליוט טומנת בתוכה מן פארדוקס: מתוך ה"אובר דוינג" לעיתים של המנחה, מתחברים המטופלים לעולם הרגשי שלהם, ומפתחים אתו דיאלוג.
מתוך ההכרות עם דר' זיסל התברר לי שאת ההבנות הדינמיות, את האנליזה ביחס למטופך וביחס לתקשורת הקבוצתית -עושה המנחה (או אליוט) הרבה בתוך עצמו ובתוך עולמו, מתוך הדיאלוג עם הרגשותיו הוא. מעט ממסקנותיו הוא מחליט להוציא החוצה, בזמן נתון מסוים לצורך התגברות על ההתנגדות.
תהליך עבודה פנימית זו של המנחה ראויה לציון. יחד עם זאת חסרה לי ההתייחסות הקבוצתית, חסר לי מימד זה בעבודתו. מעניין היה לראותו עובד לאורך זמן ואז אולי הינו מגלים שיש בין השיטות שלנו לטיפול קבוצתי לבין עבודתו הרבה מן המשותף.
מעל לכל אני מצטרפת לאנשים אחרים שכתבו שהחום שלו, הנעימות, האוטנטיות, אהבתו לארצנו, למכון ורצונו להשתייך אלינו פתחו ערוץ תקשורת אחר מאוד נעים בנינו.
